פסק-דין בתיק ע"ר 7709-03-11

1.         זהו ערעור על החלטת כבוד הרשם פרנקל 24.2.11 (ס"ע 22674-11-10), אשר קיבל את בקשת המשיב לחייב את המערערים בהפקדת ערובה להוצאות בסך 2,000 ש"ח כל אחד.

2.         לאחר הגשת הודעת הערעור, נקבע דיון במעמד הצדדים.

רקע עובדתי

3.         המערערים 1-3, תושבי רצועת עזה, הגישו תביעה כנגד המשיב שעניינה תשלום פיצויי פיטורים, דמי חופשה וחגים בגין עבודתם אצל המשיב במהלך מס' שנים, לטענתם, עד להתנתקות באוגוסט 2005. 

4.         המשיב, ביקש לחייב את המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, וזאת בנימוק שהמערערים הינם תושבי רצועת עזה, כי התביעה מופרכת וכלל לא נתקיימו ביניהם יחסי עבודה, וכן כי למשיב אין כל סיכוי  להיפרע מהמערערים היה ותביעתם תידחה. 

5.         ביום 24.2.11 ניתנה החלטת כבוד הרשם פרנקל לפיה חוייבו המערערים להפקיד ערובה להוצאות בסך של 2,000 ש"ח כל אחד, כתנאי להמשך הדיון בתביעתם. רשם בית הדין, קבע כי יש מקום לחייב את המערערים להפקיד ערובה להוצאות בהתחשב בכך שמדובר בתובעים תושבי רצועת עזה, ללא נכסים אשר לא מסרו כתובת מגורים.

כן קבע הרשם כי התביעה איננה מפורטת דיה ומהאישורים שצורפו לה לא ניתן ללמוד על יחסי עבודה בין הצדדים, בוודאי לא על התקופה שלא מופיעה באישורים.

6.         מכאן הערעור בפנינו. 

עיקר טענות המערערים

7.         במסגרת הערעור שהגישו, טוענים המערערים כי שגה כב' הרשם כאשר קבע בהחלטתו כי המערערים לא ציינו בכתב התביעה את כתובתם המדויקת ולכן חויבו בהפקדת ערובה.

לטענת המערערים, לכתב התביעה צורפו תעודות הזהות של כל אחד מהתובעים, ובהם מצוינת כתובתו של כל אחד מהתובעים. 

8.         כן טוענים המערערים כי שגה כב' רשם בכך שקבע כי הטענה היחידה שהיתה בפי המערערים שלא לחייבים בהפקדת ערובה היא שאין לעשות כן רק בגלל היותם תושבי רצועת עזה. לטענתם, אין לחייב את המערערים בהפקדת ערובה גם בשל העובדה שסיכויי ההצלחה של התביעה טובים ויש לה על מה שתסמוך .

9.         המערערים טוענים אף כי  כב' הרשם טעה כאשר ביסס את מסקנתו בדבר סיכוייה הנמוכים של התביעה על כך, שכל הנראה לא יגיעו לתובעים פיצויי פיטורים בשל הלכת שוורץ (256/08) הקובעת כי עובדי גוש קטיף שפוטרו מעבודתם בשל ההתנתקות לא יהיו זכאים לפיצויי פיטורים. וכן טעה כאשר קבע כי מאישורי העבודה עולה כי המערערים עבדו לכל היותר מספר חודשים ספורים אצל המשיב, ואין בהם כדי להעיד על תקופת עבודה ממושכת.

10.        עוד טוענים המערערים כי טעה הרשם כאשר העמיד את התובעים בפני הצורך כבר בשלב המקדמי של הגשת התביעה להביא את ראיותיהם להוכחת משך עבודתם אצל המשיב, ובעשותו כן התעלם מהלכות שנקבעו בבית הדין הארצי לעבודה כמו גם בבתי המשפט האחרים, לפיהם זכות הגישה לערכאות הינה זכות מהותית שאין לפגוע בה אלא במקרים ספורים בהם תובע חוייב בהוצאות ולא שילמם.

11.        לבסוף טענו המערערים כי טעה כב' הרשם כאשר קבע כי ככל שלא תופקד הערובה להוצאות שהושתה על המערערים, תידחה התביעה, שכן אין לכבוד הרשם סמכות לדחות התביעות.

עיקר טענות המשיב

12.        לטענת המשיב, החלטתו של כב' הרשם פרנקל נכונה ומתבססת על הלכות שנקבעו על ידי בית הדין הארצי לעבודה.

13.        לטענת המשיב, התביעה הינה מופרכת ולא נתקיימו כל יחסי עובד מעביד בין הצדדים. התביעה נסמכת על אישור כניסה בודד למדינת ישראל לתקופה של שלושה חודשים בלבד, ואין באישור זה כדי לשמש ראיה מספקת לתביעתם של המערערים, ובוודאי ביחס לסכומה של התביעה העומד על 80,000 ש"ח לתובע.